מה יש לנו בעצם נגד מאיר ויזלטיר? משורר לא רע, שבאקדמיה
מאמינים בו רבות. אולי זו השורה האומללה: "דור שנות השישים בשירה העברית
הדור של ויזלטיר, וולך, והורוביץ"?
אכן 3 אלה היו מרכז של מהלך חדש בשירה בשנות השישיפ. אולם בעצם מדובר
במהלך די שולי, יחסית למהלך שקדם לו, של זך, אבידן, ועמיחי. אבל זה לא מה שמקומם
בשורה האומללה. מה שמקומם זה ההקבלת שנוצרת בין ויזלטיר לוולך. כאילו שמדובר ב 2
משוררים בעלי עצימות זהה.
מאיר ויזלטיר הוא משורר סביר, לא רע בכלל, בעל מספר מסוים של שירים, די מבריקים.
יונה וולך היא מאור גדול של השירה העברית לתולדותיה. נערצת בציבור אפילו בתקופה
שהשירה איבדה לחלוטין מיוקרתה.
ואולי, מה שיש לנו נגד ויזלטיר, זה שהוא משורר בעל אטרקטיביות בינונית. בתקופה שבה
השירה איבדה את המקום שלה בלב של הציבור, יש לטפח אך ורק את השירים האטרקטיבים ביותר.
האקדמיה מפרגנת לויזלטיר, על תכונות חשובות כאלה ואחרות, שהשירה שלו מכילה, ועושה בכך טעות.
בואו ונבחן מספר קטעים של ויזלטיר , וננסה להבין מהו מקור האי אטרקטיביות שלהם
המשך יבוא
המלחמה היא המשכה של המדיניות,
ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון:
על כן אך טבעי שמדינה
תערך מלחמה בלבנון.
הנעורים הם המשכה של הילדות,
ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון:
על כן אין טבעי מילדים ונערים
היורים זה בזה בלבנון.
הקברנות היא המשכה של הרבנות,
ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון:
על כן תכרה חברה קדישא הצבאית
קברים רעננים בלבנון.
העתונות היא המשכה של הפטפטנות,
ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון:
על כן שוקלים העתונים בכבד-ראש
את השגי המלחמה בלבנון.
השירה היא הפוכה של האמירה,
בדרום הלבנון וגם בגליל העליון.
על כן הנאמר כמו לא נאמר,
ועוד נצא למלחמה בלבנון.
אמנם השיר עוסק בנושא דוקר, אולם הטון סתמי פרוזאי יבש ואפילו אגבי. זה כמובן נעשה במכוון, בהתאם למשמעות השיר לפי ויזלטיר. אולם בעצם זה לא באמת משנה. כי בפועל השיר פשוט סתמי ומשעמם. בשיר יש ברק ציני מסוים. אולם לא מדובר בברק חינני ששובה את לב הקורא, במידה רבה. כדי להסכים עם טענתי זו, יש להבחין שמתוך הכמות הגדולה של השירים שויזלטיר פרסם, כמעט כולם מכילים תכונות אלה, במידה יותר עצימה..
נסתכל בשיר מאוד מדובר שלו (באקדמיה), בו כל הבעיתיות קיימת בצורה בהרבה יותר עצימה:
כתובת חשמל נעה
במוצאי יום-העצמאות תשל"ב
עלה מטוס קטן
בשמי תל אביב ערב
ועל גחונו הריץ
כתבת חשמל נעה:
לבריאות ולהנאה אכול הרבה בשר עוף
כל ארוחה בול עם מעדני תוצרת הלול
בבית-קפה קטן
בדיזנגוף בין שדרות נורדאו
ובין בנין משטרת הצפון
(שכלו עוד שבעת-הקנים וסוללות של נורות)
ישבו אנשים כמנין
וצפו בתכנית טלויזיה
ובין פזמון לפזמון
לגמו מקפה אחרון
שלפני השנה.
שקט גמור בשכונה.
עבר לו הטראסק של ליל אמש,
הכל חזר למקומו במהירות הצפויה:
הקלינטל לקפה, הילדים הביתה,
הדגלונים לארון והדאגה ללב;
שתי הזונות הקבועות אל הכניסה של לוינסקי
והשעון המעורר לשעה שש.
על מרפסות חשוכות
עומדים ושוקלים את הערב
איש ואשה בפיז'מות, כבני חמשים.
מטר מפריד ביניהם.
והם אינם מדברים
או מחליפים מבט,
כמו אין שפה אחת
המדברת בארץ.
הו, תל אביב הגדולה,
עיר חשוכה כמו חוגגת
חג משונה של מלמול אנשים עלג:
הו טלויזיה,
הו אוטובוסים,
הו מוניות,
הו יהודים
בשיר יש מספר מסוים של שורות חביבות. אולם לא רק שהטון סתמי אגבי יבש ויוצר שעמום. התוכן
עצמו הוא כזה. מתחשק לצעוק: אז מה? וכאן אנחנו מגיעים לתשובה השלישית לשאלה: " מה יש לנו בעצם נגד מאיר ויזלטיר?".
בנסיון להראות שבשירים, ובשיריו של ויזלטיר בפרט, מסתתר הרבה יותר מהנראה לעין, פרופסור מנחם
פרי, מנתח שיר זה בכיתה לאורך מספר שעות משמימות. ניתוחו של פרופסור פרי גאוני, והשיר גאוני, אבל הניתוח הכבד והמייגע, לא מגביר את ההנאה מהשיר, והסטודנטים מתבעסים , שלא מדובר בשיר מענג של רחל המשוררת.
לויזלטיר מספר רב של שירים, כמעט כולם די משמימים. ניתן להרכיב חוברת דקה של שירים אטרקטיבים, משיריו. שירים בהם הברק הוא חינני. אבל אפילו עם היתה מורכבת כזו חוברת, היא למעשה לא היתה יותר אטרקטיבית, מספרי שירה דומים המתפרסמים בחנויות הספרים השונות, לפחות מהמוצלחים שבהם, ויש כאלה.
מאיר ויזלטיר הוא אולי האדם שעזר יותר מכולם, לגילויה והתקבלותה של יונה וולך, ועל כך מגיע לו פרגון רב. אבל אין בכך כדי להכניס אותו לקאנון, כמשורר. למעשה יש לו שיר אחד: "קח", שנמצא בשולי הקאנון הספרותי, השאר בכלל לא. האקדמיה כן מחשיבה אותו כקאנון, נכון. אבל לא האקדמיה היא שמגדירה את הקאנון, אלא, הקורא.
פרופסור מנחם פרי הוא האחות שבמשמרת שלה נפלה השירה העברית על הרצפה. 35 השנה האחרונות בהן הלכה השירה העברית וגוועה. בהן לשירה העברית אין קוראים. בהן היא נחשבת גרועה יותר מכדורגל ישראלי. בהן היא נתפסת כבדיחה. בהן היא נתפסת כפרוזה. אלו השנים בהם פרופסור מנחם פרי היה במלוא אונו. מגיל 35 עד 70. גם היום הוא במלוא אונו.
מדובר עליו כתורם גדול לשירה העברית, אולם למעשה הוא לא עמד במבחן החשוב באמת. מדוע התעקש לדחוף את ויזלטיר כל כך, בזמן שהיה יכול לדחוף משוררים אטרקטיבים בהרבה, כמו רוני סומק. אמנם רוני סומק משורר מצליח, אבל דחיפה חזקה לאורך שנים מהאקדמיה, היתה הופכת אותו להרבה יותר מצליח, וגם, וזה מה שחשוב, מציגה לציבור המתוסכל, משורר קאנון, אטרקטיבי, ומופלא, בן ימינו. זה בטח לא היה מזיק לשירה.
מוטי ריקלין
